פסק-דין בתיק עע"ם 8383/11

המשנה לנשיא מ' נאור:

1.        ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (השופט א' יעקב) שדחה את בקשת המערער להורות למשיב 1 - משרד הפנים (להלן גם: המשיב) ליתן למערער מעמד של תושב ארעי לתקופות מתחדשות של שנה בכל פעם.

השתלשלות האירועים

2.        נסיבות העניין הן יוצאות דופן: המערער, נתין גינאה, נכנס לישראל יחד עם אחרים ביום 1.12.2005 דרך גבול מצרים, בסיועה של רשת מבריחי אדם, והיה קורבן לרשת זו. בהמשך העידו המערער ואחרים מטעם התביעה בישראל נגד אחד מבכירי הרשת. מאז, לטענת המערער, נשקפת סכנה לחייו בארץ מוצאו, גינאה, מראש רשת המבריחים ושותפיו לפשע. אשר על כן, מבקש המערער כי יינתן לו מעמד בישראל.

3.        כאמור, המערער שוהה בישראל מאז שלהי שנת 2005. כחודש לאחר הגעתו לישראל, הגיש המערער בנציבות האו"ם לפליטים בקשה לקבלת מעמד פליט. בקשתו נדחתה כעבור מספר חודשים, במהלכם החזיק במסמך הגנה מטעם האו"ם. באותה תקופה, פנתה משטרת ישראל למערער ולאחרים בבקשה כי יעידו נגד רשת המבריחים. במשך התנהלות החקירה וההליך המשפטי - אשר הסתיים בחודש יוני 2007, קיבלו העדים, לרבות המערער, מסמכי הגנה לפיהם אין לעצור אותם בגין שהייה בלתי חוקית, וזאת עד לחודש יוני 2007.

           לאחר הליכים משפטיים שונים עליהם אין צורך לעמוד, ניתנו למערער ולאחרים ביום 24.8.2008 אשרות שהייה ועבודה מסוג ב/1 למשך שנה. האשרות ניתנו, על פי האמור בהחלטת המשיב, לפנים משורת הדין, וכדי "לאפשר למבקשים לבצע את הפעולות הדרושות לצורך התארגנות ליציאה מישראל". מקץ שנה, ביום 27.7.2009, הגיש המערער יחד עם אחרים בקשה לחדש את אשרת השהייה שלו בישראל. באת כוח המערער טענה כי הסכנה הנשקפת לחיי המערער בארץ מוצאו לא חלפה, וציינה כי הוצאו בגינאה צווי מעצר נגד המערער ואחרים, בין היתר בגין קשירת קשר עם סוכנים ישראליים להם מסרו מידע.

4.        משלא קיבלו תשובה לבקשתם זו, הגישו המערער ושנים אחרים עתירה מינהלית (עת"מ (ת"א) 2374/09 (פסק דין מיום 2.11.2009)). במסגרת עתירה זו, טען המשיב כי בירור סכנת החיים הנשקפת לעותרים "אינו פעולה של מה בכך" והדגיש כי משטרת ההגירה פנתה מספר פעמים באמצעות האינטרפול למשטרת גינאה קונאקרי כדי לבדוק את טענת העותרים, אולם לא זכתה למענה. בהיעדר מענה, כך הוסבר, אין בידי משטרת ההגירה כלים לבחון את נכונות הטענה.

5.        בית המשפט (השופטת ש' גדות) שדן בעתירה זו, קבע בפסק דינו:

"לאור הסכנה האפשרית הקיימת לעותרים אם יחזרו לארצם אין בתגובה זו, ובפעולות המשיבה לבירור הסכנה, כדי להניח את הדעת".

           עוד קבעה השופטת גדות:

"מאחר וטענת העותרים לסכנה נובעת מעדותם בישראל, אין מקום להסתפק בקביעה כללית לפיה העותרים לא עמדו בנטל להוכיח את הסכנה הנשקפת עליהם, וגם על המשיבה מוטלת החובה לבירור טענות העותרים, בעיקר נוכח צווי המעצר שהוצגו על ידם".

6.        בית המשפט קבע שיש להחזיר את עניינם של העותרים לבירור נוסף על ידי המשיב, ודרש כי כל עותר יגיש בקשה נפרדת למתן מעמד. בעקבות פסק הדין, הגישה באת כוח המערער ביום 26.11.2009 בקשה חדשה לחידוש אשרת שהייה ועבודה עבור המערער. בסופו של יום, ביום 27.7.2010 נתן המשיב החלטה נוספת הדוחה את בקשת המערער, היא ההחלטה מושא פסק הדין שבערעור לפנינו.

7.        בתחילת הליך העתירה המינהלית מושא הערעור, קבעה השופטת ז' בוסתן ביום 8.2.2011 שהמערער יוזמן לראיון ביחידת ה-RSD (Refugee Status Determination) במינהל אכיפה וזרים, בנוכחות עורכת דינו. ביום 23.2.2011 נערך למערער ראיון כאמור, שהופסק על ידי המערער בטענה שאינו חש בטוב, בטרם הובהרו שאלות שונות בענייננו ובהן הטענה שהמערער שיקר בשאלון כשהשיב שהוצאו נגדו צווי מעצר בגינאה (ולא נגד אדם אחר הנושא את השם דיאלו מוכתאר, שהוא לטענת המשיבים שם נפוץ בגינאה). זאת, נוכח אי התאמות בין הפרטים האישיים שמסר המערער בראיונותיו לבין הפרטים הרשומים על גבי צו המעצר. באת כוח המערער אף הודיעה כי המערער לא יתייצב להמשך הראיון, מאחר שלטענתה הראיון הראשון היה בעל אופי של חקירה, להבדיל מבירור. בסופו של יום ובעקבות חוות דעת של יחידת ה-RSD מיום 6.3.2011, קבע המשיב כי המערער לא עמד בחובת ההוכחה בעניין הסכנה הנשקפת לו בגינאה.

8.        טענת המערער בפני בית המשפט לעניינים מינהליים בעניין הסכנה הנשקפת לחייו הסתמכה על שלושה אדנים: אלימות שהופעלה לטענתו כלפיו בישראל וכלפי בני משפחתו בגינאה על ידי אנשי ראש רשת המבריחים; טענה שמשפחתו של ראש הרשת מקושרת לממשל בגינאה קונאקרי; והטענה כי הוצא נגדו בגינאה קונאקרי צו מעצר בשל העדות שנתן בישראל.

פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים

9.        נקודת המוצא לדיון, כך קבע בית המשפט (השופט א' יעקב), היא ההלכה - המקובלת על המשיב - כי כששר הפנים מפעיל את סמכות הגירוש מהארץ הוא חייב להביא בחשבון את הסכנה הצפויה למגורש, וכי אין לגרש אדם למדינה שבה יהיו חייו נתונים בסכנה (בג"ץ 5448/94 אלטאי ואח' נ' שר הפנים, פ"ד מט(3) 843 (1995)). בית המשפט קבע כי הנטל להוכיח סכנה כאמור מוטל על כתפי הפליט, אך הבהיר כי מדובר בראיות מנהליות וכי נטל ההוכחה הנדרש נמוך ממאזן ההסתברות. בהקשר זה, העיר בית המשפט כי עצם קיומו של צו מעצר נגד המערער אינו מעיד על סכנה הנשקפת לו בארץ מוצאו, שכן יש להבחין בין רדיפה לבין ענישה במסגרת החוק. בית המשפט הדגיש כי מי שבורח מהעמדה לדין או מענישה אינו פליט.

10.      לענייננו, עמד בית המשפט על כך שצו המעצר שהציג המערער הוצא בשנת 2006, בעת שהמערער כבר שהה בישראל. המערער גם לא צירף את צו המעצר המקורי, וחזותו של עותק צו המעצר שהציג - מעלה ספק בעניין מהימנותו. עוד ציין בית המשפט כי יש אי התאמות בין הפרטים האישיים שמסר המערער לבין הפרטים האישיים המופיעים בצו. בית המשפט העיר לעניין זה ששמות הוריו של האדם נגדו הוצא צו המעצר, כפי שהם רשומים בצו, שונים משמות הורי המערער כפי שהוא מסר אותם בראיון שנערך לו בנציבות האו"ם, וציין כי בראיון ב-RSD מסר המערער שמות השונים מהמצוין הן בצו המעצר, הן בראיון בנציבות האו"ם. היו גם אי התאמות בין הפרטים בצו המעצר לבין הפרטים שמסר המערער לגבי מקום מגוריו בגינאה. בית המשפט ציין "מעל לכל" כי המערער הפסיק את הראיון שנערך לו ביחידת ה-RSD ולא היה מוכן להתייצב להמשך הראיון.

11.      בית המשפט קבע כי גם אם חששו הסובייקטיבי של המערער מפני ראש רשת המבריחים מוצדק, ובפרט לאחר שהאחרון סיים לרצות את עונשו בישראל וגורש חזרה לגינאה, "הרי שאין די בכך ונדרש גם יסוד אובייקטיבי לחשש כדי להוכיח סכנה בארץ המוצא". סכנה כזו, כך קבע, לא הוכחה. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי אין בידי המערער טענה שהוא נרדף על ידי מדינת מוצאו מטעמי דת, גזע וכיוצא בזה, אלא שהוא נרדף לטענתו בידי גורם פרטי. על כן, היה על המערער להוכיח שמדינת מוצאו אינה מסוגלת או אינה מעוניינת להגן עליו מפני אדם זה. ואולם, המערער לא הוכיח את טענתו כי אביו של ראש רשת המבריחים מקושר לשלטון עד כדי כך שדמו של המערער יופקר בגינאה. המשיב גם הודיע כי מצא שנגד ראש הרשת עצמו הוצא בגינאה, בשנת 2002, צו מעצר. בית המשפט סיכם: